זגורי ואח' נ' פן הוצאה לאור בע"מ ואח'

החלטה

בפני שתי בקשות: האחת – היתר לפיצול סעדים שהוגשה ע"י הנתבעת 1/ התובעת שכנגד (להלן:"פן") והשניה – בקשת התובעים לאשר את ההמצאה לנתבעת 2 (להלן: "סטרלינג") שבוצעה באמצעות פן.

היתר לפיצול סעדים:

בקשה זו רלוונטית לתביעה שכנגד שהוגשה על ידי פן, בה היא עותרת לפסק דין הצהרתי שיכריז כי התובעים/הנתבעים שכנגד, לא קיימו את הצהרתם בעניין התחייבות ביטון להיעדר תחרות ובלעדיות.

הפסיקה קובעת כי תובע שזכה בסעד הצהרתי, רשאי לתבוע גם סעד אופרטיבי הנובע מאותה עילה, כהשלמה להכרה המוצהרת בזכותו, ואין הוא זקוק להיתר לפיצול סעדים (ע"א 4646/90 אריה בר חן נ' מנחם שמעון, פ"ד מו(5) 798, ע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ ואח' (לא פורסם, 24.11.05)).

ביהמ"ש איננו מעניק סעד במקום שאין צורך בו.

הבקשה נמחקת.

ההמצאה לסטרלינג

טוענים התובעים כי מתוקף הקשר האינטנסיבי שבין פן לבין סטרלינג, אין הם צריכים ליטול היתר המצאה על מנת לתבוע את סטרלינג, וניתן לראות את פן כמורשית של סטרלינג, לצורך קבלת כתבי בית דין עבורה. פן, לעומת זאת, טוענת כי מדובר בשתי חברות זרות זו לזו שהתקשרו בהסכם לפעילות משותפת, ותו לא, וכי מכל מקום אין היא נציגתה של סטרלינג ואין היא מורשית שלה, אף לא לצורך קבלת כתבי בית דין. לדעת פן על התובעים לילך בדרך המלך ולהגיש בקשה להיתר המצאה בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.

תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה את האפשרות לבצע המצאה לגורם שמקום מושבו מחוץ לשיפוט, לגורם הנמצא בתוככי איזור השיפוט, ובתנאי שעסקינן במנהל או מורשה העוסק מטעמו, וזו לשונה:

"היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט של ביהמ"ש המוציא כתב בית דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט".

הפרשנות המצומצמת לפיה קיים צורך להוכיח כי המקבל יהא מנהל "ממש" או מורשה "ממש", לפי ההגדרה הטכנית של המונח, אינה נוהגת עוד, ועתה מקובלת הפרשנות המורחבת הרואה בתנאים הנקובים בתקנה 482 ככאלו שמטרתם להבטיח את דבר הגשת ההליך המשפטי לידיעת הנתבע המצוי מחוץ לתחום השיפוט.

המבחן הקובע לצורך הכרעה בשאלה אם הנציג המדובר הוא אכן מורשה, אם לאו, הינו מבחן האינטנסיביות, דהיינו, על ביהמ"ש לבחון אם דרגת האינטנסיביות של הקשר בין האדם לגביו נטען שהוא מורשה לבין הנתבע הנמצא מחוץ לגבולות השיפוט, היא בדרגת רציפות ופעילות כזו, שסביר להניח שהוא יעביר לידיעת הנתבע את דבר הגשת התביעה כנגדו, אף שבאופן רשמי איננו מוסמך לייצגו במשפט.

וכפי שנפסק בע"א 8957/09 שמואל אוזן נ' סינדי קיובי, (לא פורסם, 8.3.11):

"... לצורך הדיון בשאלת ההמצאה די בכך שבישראל התנהלה התנהלות עסקית מסויימת הנוגעת לנתבע וכי בישראל נמצא מורשה מטעמו אשר יש להניח בהסתברות גבוהה כי יביא לידיעתו את עובדת הגשת כתב התביעה ואת תוכנו... השאלה המרכזית לעניין תקנה 482 היא אינטנסיביות הקשר בין הגורם לו הומצא כתב בית דין לבין הנתבע... הדרישה הנוספת בעניין עסק בישראל הינה דרישה רשמית, במיוחד לאור העובדה שאין היא קשורה ישירות לסוגיה של העברתו של המידע הרלוונטי לנתבע."

וכן אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית):

"השאלה שתיבדק היא אם הנמען הוא אכן מורשה, השאלה אם פלוני הינו מורשה לעניין התקנה נחתכת לפי מידת האינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, עד שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו."

ברע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חיים חימו (לא פורסם, 27.2.06) חזר ביהמ"ש על ההלכה וקבע כי:

"המבחן העיקרי שאומץ בפסיקה לצורך קיומה של דרישת ההרשאה, הוא אינטנסיביות הקשר שבין הנתבע לבין המורשה. המבקש להמציא כתב בית דין לידי מורשה נדרש להראות קיומו של שיתוף פעולה בין המורשה לבין הנתבע במידה כזו שסביר להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו".

ביהמ"ש הסיק במקרה הנ"ל את אינטנסיביות הקשר מההסכם שנחתם בין יבואנית הרכב לחברת ב.מ.וו ולהוראות שבו, למשל, התחייבות היבואנית לדווח לב.מ.וו על מצב השוק בארץ, אישורה הנדרש של ב.מ.וו לשם ביצוע שינויים במבנה הבעלות של יבואנית הרכב, וכו'.